|
תיאור מקרה- שיקום
ד"ר נעמי הדס לידור
גב' ורד שפיר קיסר
ספורה של ילדה
שמי הוא פאולה אני בת 42 אני אם חד הורית לבן ועדיין דואגת לאמא שלי שהיא עכשיו בת 66 ומאובחנת כסובלת ממניה דפרסיה וסכיזופרניה מאז שאני בת שש שנים. אחותי הייתה אז בת שנתיים וחצי.
הניסיון הראשון שלי עם מערכת בריאות הנפש היה אדם שאני זוכרת, כשאני מתחבאה מתחת למיטה של הורי, צועק, בזמן שאמא נלקחת בכוח מהבית. אני זוכרת את דודי מנסה להוציא אותי אבל עקשנותי ופחדי לא עשו את זה למבצע קל בשבילו.
בשום נקודה אף אחד לא הסביר לי מה קורה ואף אחד לא שאל אותי מה אני מרגישה.
הניסיון הבא והמתמשך היה ללכת יד ביד עם מה שהמחלה מביאה איתה. אמא לא נענתה לתרופות ולכן נכנסה שוב ושוב להתקפים פסיכוטיים. כל דבר בבית היה הופך אותה לנרגזת וכועסת מאוד. אם עשיתי משהו לא בסדר או רק הייתי מתנהגת כילדה היא הייתה מכה אותי ומתעללת בי בכך שקראה לי בשמות כמו מכשפה וכדומה. הדלוזיות של אמא היו שהיא מובלת על ידי כוח דתי כלשהו ושהיא מרגישה שמכשפות מכריחות אותה לעשות דברים נוראיים.
אני יכולה לזכור בגיל עשר מחבקת מלטפת, מערסלת ומנסה להרגיע את אמא כשהיא בוכה. אמרתי לה שאני חברה שלה ושאני אוהבת אותה. למרות זאת אמא אושפזה. היו פעמים שהלכתי לראות אותה בבית החולים.
ואף אחד לא הסביר לי מה קורה או לא שאל אותי איך אני מרגישה. הרגשתי בודדה.
כשהייתי בת 9 שברתי את הרגל. זה קרה בגן השעשועים. אמא הרשתה לנו ללכת החוצה לגן בתשע ולחזור אחר הצהריים עם איזה סנדוויץ שלקחנו אתנו. אנחנו חזרנו בדרך כלל בשעה 4.00. אנחנו נשארנו בגן ללא השגחה. באותו יום כששברתי את הרגל התמזל מזלי שגב' פגלר הייתה שם (האם זה לא יוצא דופן עד כמה אתה לעולם לא שוכח את האדיבות של אנשים מסוימים?)
גב' פגלר באה לגן ופתחה את הבקתה לשעה בערך כדי שהילדים יוכלו לצייר, לעבוד או לשחק בפזלים. גב' פגלר תמיד הייתה שם בזמן. גב' פגלר הייתה שם כששברתי את הרגל והיא זאת שהסיעה אותי הביתה. שברתי את הרגל ממש מעל לברך והכאבים היו מאוד חזקים. אמא שלי התמודדה עם המצב בכך שהכניסה אותי לאמבטיה ונתנה לי אקמול לפני שלקחו אותי לבית החולים.
כשהייתי בת שש עשרה קראתי את הספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" זה נתן לי איזשהו מושג מה עובר על אמא שלי משום שהספור מסופר על ידי אשה צעירה שהייתה חולה בנפשה. אני גם ראיתי את הסרט "קן הקוקיה" שנתן לי מושג על השפעת התרופות ותופעות הלוואי שלהן ועל מה שקורה בבתי החולים. שני הדברים לא היו נעימים והרגשתי חמלה רבה לאמא שלי.
אתם יכולים לשאול איפה היה אבא שלי? הוא עבד שבעה ימים בשבוע ועד היום אני לא מאמינה שהוא הבין באמת מה היה לא בסדר עם אמא. אבא שלי נפטר במרץ 1986 ולפני שהוא נפטר הוא בקש "פאולה תדאגי לאמא, היא כמו ילדה קטנה."
בהתבגרי ובהיותי הבכורה במשפחה הייתי מאוד מגוננת על משפחתי ובמיוחד על אחותי הקטנה שהיא עכשיו אישה מקסימה עם קריירה מאוד מאושרת. אני מאוד גאה איזה בן אדם היא היום. כשהיינו צעירות יותר היינו לעתים רבות מריבות של אחיות, אך תמיד הרגשתי כאילו אני האמא שלה וכשקרו לה דברים השתדלתי להיות שם בשבילה.
ההחלמה שלי החלה כשאירוע טראומטי היה טריגר שגרם להתקף חרדה עצומה אצלי והייתי צריכה להתמודד אתו ולבנות לי עמוד שידרה משל עצמי. בהסכמתה, ניגשתי לתיקים הרפואיים של אמי וניסיתי להבין את חלקי הסיפור ביחד. חיברתי בין דברים שזכרתי לכאלו שלא זכרתי וכנראה היו קשים מדי ולכן הדחקתי.
אני חייבת להסביר שכשהתחלתי לקרוא על נושא הסכיזופרניה הייתי מאוד מבוהלת שאולי גם אני אקבל את המחלה, לא אהבתי את הדרך שהמערכת טיפלה בי ולימדה אותי לשלוט ברגשותי ופחדי.
בסופו של דבר מה למדתי עד היום:
א. התרופות יכולות לשפר את המצב
ב. אומנם לאט, לאט מאוד, אבל מערכת בריאות הנפש מתקדמת
ג. אני חיה עם תקווה
ד. אף אחד לא אשם- תעשה את הטוב ביותר שאתה מסוגל ויכול
ה. לשמור על הומור תמיד יכול לעזור
אבל מה שחשבתי כשהייתי ילדה קטנה היה שונה:
א. מערכת בריאות הנפש מעולם לא מעריכה אותי או את ניסיוני
ב. בתי חולים רעים. אמא תמיד הייתה הולכת לבית החולים במצב רע וחוזרת במצב רע יותר (כנראה בגלל תופעות הלוואי של התרופות, אבל אף אחד לא טרח להסביר לנו זאת)
ג. לאף אחד לא היה אכפת מה אני או מישהו אחר במשפחה מרגישים או חושבים
ד. אף אחד לא עזר לאמא כשהיא חזרה הביתה. לא היה אף אחד בבית שתמך ואני יכולה להגיד לכם מעדות ראשונה שמחלת הנפש יכולה להתבטא במוגבלות פיזית קשה מאוד.
עברתי דרך ארוכה כדי להגיע לנקודה זו בה אני נמצאת היום. בהביטי אחורה לעתים אני תוהה איך הצלחתי? האם זו הגמישות שלי האם זו העקשנות שלי? אני לא יודעת, אבל אני יודעת להעריך זאת.
שעור אחד חשוב למדתי והוא שאני אוהבת את אמא שלי- כשהיא בסדר היא מקסימה ואוהבת, עדינה, אבל אני חייבת להודות שכשאני שונאת אותה והיא לא בסדר, אני שונאת בעצם את מחלתה, אני רוצה להתנקם על כך שהיא לקחה לי את ילדותי. אני מרגישה כאילו רומיתי, אני שונאת את הסכיזופרניה ואת כל מה שבא איתה.
אני חולקת כל זאת אתכם כי אינני רוצה שאף ילד יעבור את מה שאני עברתי בילדותי ואם אני יכולה לעזור למערכת הבריאות להבין איך זה להיות ילד לאם חולה שווה לי לספר את סיפורי.
גדלתי עם בושה, אשמה, פחד ובורות. אינני רוצה ואני מסרבת להסכים לכך שהסטיגמה תוריד אותי או את משפחתי למטה יותר. יותר מכל אני רוצה שכולכם פה תעשו שינויים חברתיים ותרבותיים במערכות בריאות הנפש ושתגרמו לכך שהדברים ישתנו.
השיר שלי-
איך זה היה מנקודת מבט של ילד
אני זאת שאוהבת אותך בלב טהור ותמים
אני זאת שסובלת את כאבך
אני רואה את ייסוריך דרך עיני הילד שלי
אני יכולה לשמוע ולראות אותך כי
יש לי דמיון של ילד ומה שאני שומעת לעתים מפחיד אותי.
אני תומכת בך כי אני אוהבת אותך
אני דואגת לך כי אני אוהבת אותך
אני בוכה בשבילך, אני אוהבת אותך
אבל לעתים אני שונאת אותך גם.
כילדה אני צריכה את אהבתך בחזרה
אני צריכה את ידך הדואגת
אני צריכה את תמיכתך ואת הדרכתך גם
אני מנסה ומנסה לעזור, אבל כשאת בעולמך אין לך מקום בשבילי
אני לבד.
אז אני לומדת להיכנס לתוך עולמי
אני לומדת לסגור את עצמי
אני יכולה רק ללמוד ממה שאני רואה ושומעת
אני לומדת את אמנות מחלת הנפש.
זו לא אשמתך. אני מבינה זאת עכשיו כשאני גדולה
חינכתי את עצמי, דברתי אל עצמי אני לומדת לא
לבודד את עצמי ולדאוג גם לעצמי אבל
תמיד אזכור את אהבתי לך
תמיד אעשה ככל יכולתי בשבילך בגלל שאת אמא שלי
ואני אוהבת אותך ודואגת לך.
תרגום: ד"ר נעמי הדס לידור
|